קיימים הבדלים ברורים באווירה המאפיינת את הדרך בה אלוף גדי אייזנקוט הוגש בסוף נובמבר 2014 כמועמד ראש הממשלה ושר הביטחון לתפקיד רמטכ"ל צה"ל, לזו שהייתה קיימת לפני ארבע שנים, כאשר נודע כי ר"א בני גנץ, קודמו של אייזנקוט, עומד לקבל את המשרה.
מינויו של גנץ היה הליך חפוז, ותוצאה של אחת הפרשיות המביכות ביותר בתולדות השלטון בישראל. כזכור, כאשר בשנת 2010 נגשו ראש הממשלה (בנימין נתניהו) ושר הביטחון (אז אהוד ברק) להחליט על מועמד לרשת את ר"א גבי אשכנזי, הם בחרו בתחילה באלוף יואב גלנט. אבל לאחר שמינויו של גלנט אושר בממשלה, התחזקו החשדות (שהושמעו גם לפני כן) כי גלנט עבר על כמה מסעיפי חוק התכנון והבנייה כאשר בנה ביתו הפרטי במושב עמיקם. בעקבות הממצאים, הזהיר היועץ המשפטי לממשלה שהוא לא יהיה מסוגל להגן על מינוי גלנט בבג"ץ. כתוצאה מכך, נאלצו נתניהו וברק למצוא – בדחיפות – מועמד חילופי. לאחר חיפוש חפוז, החליטו על גנץ, למרות שהוא כבר היה בחופשת פרישה מצה"ל ובדרך להיות אזרח מן השורה. הפעם, בשנת 2014, ולאור נסיון פרשת גלנט, ביקשו נתניהו ויעלון (יורשו של אהוד ברק בתפקיד שר הביטחון) להיות זהירים הרבה יותר ולהקפיד על קיום הליך מסודר ושקול. במשך השבועות האחרונים, הם הקדישו שעות רבות – בנפרד – לסדרה של מפגשים עם כל אחד מהמועמדים המובילים לתפקיד הרמטכ"ל ולהביא לאישור הממשלה מועמד ללא רבב. גם בהודעתם על החלטתם להגיש את אלוף אייזנקוט למשרה, הם הדגישו שבחירתם עדיין טעונה אישור הממשלה והוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל..
צעדים אלה בהחלט ראויים לשבח, אבל ספק אם יש בהם די להבטיח שגם בעתיד המינוי לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל תמיד יהיה תקין. הסיבה לכך היא שעדיין נותרו בעינם חלק גדול מהפגמים שהתגלו בעת מינויו הכושל של גלנט. פגמים אלה אינם נובעים מתכונות האופי של מועמד זה או אחר, אלא מהאופי הלקוי של המערכת החוקתית לפיה מממנים רמטכ"ל בישראל. מבקר המדינה הפנה תשומת לב הציבור וחברי הכנסת לליקויים אלה בדו"ח מיוחד שעסק במינוי גלנט שפרסם בשנת 2013.[1] אבל למרות זאת, דבר לא נעשה לתקן המצב.
כפי שדיווח מבקר המדינה, שורש הבעיה היא בעמימות המערכת החוקית שלפיה כרגע מתנהל הליך מינוי הרמטכ"ל. חוק השב"כ שנחקק בשנת 1986, למשל, מציין באופן מפורט את הדרך בה יש למנות ראש השירות. לעומת זאת, בנוגע לרמטכ"ל החקיקה הרלבנטית מוגבלת לסעיף בודד בחוק יסוד: צה"ל (1976) בו נקבע, בנוסח תמציתי ביותר, רק כי "הרמטכ"ל יתמנה על ידי הממשלה, לפי המלצת שר הביטחון." במשפט לקוני זה חסרה התייחסות לעוד גורמי ממשל ופוליטיקה שבמציאות משחקים תפקיד מכריע. הראשון ביניהם הוא ראש הממשלה, שאינו מוזכר כלל בחוק יסוד: הצבא, , ושסמכותו ומעמדו בכל הליך מינוי הרמטכ"ל לכן אינם ברורים כלל. בנוסף, וכפי שהתברר לאנשי משרד מבקר המדינה לאור מספר ראיונות שערכו עם ראשי הממשלה, שרי הביטחון ורמטכ"לים בעבר, קיים שלל השקפות שונות באשר לפרשנות הנאותה של החוק הקיים. בפועל, ההליך מתקיים בלא נהלים מסודרים, בלא תיעוד ובלא שקיפות. ולמרות ש"הממשלה" כולה נושאת באחריות משפטית למינוי, חברי גוף זה למעשה נקראים לשמש לא יותר מאשר חותמת גומי להמלצת ראש הממשלה ושר הביטחון.
גם משך כהונת בעל המשרה אינו נקבע באף חוק, והנושא נשאר לכן פרוץ. ר"א אשכנזי כיהן ארבע שנים (והתפתח ויכוח בשאלה אם להאריך את כהונתו בשנה נוספת; המבקר דחה את הטענה שאשכנזי ביקש לעצמו שנה חמישית). כהונת ר"א גנץ נקבעה תחילה, ביוזמת שר הביטחון ברק, לשלוש שנים. הממשלה האריכה אותה אשתקד לשנה רביעית ואחרונה. שוב, ההשוואה עם משרות בכירות אחרות בשירות הציבורי מלמדת עד כמה מצב זה אינו תקין. במשרות אלה – החל מנשיא המדינה, דרך היועץ המשפטי לממשלה, ראש השב"כ, ראש המועצה לביטחון לאומי ואפילו המשנה שלו, נקבעה תקופת כהונה נוקשה ואין אפשרות להוסיף לה במהלך הדרך.
ולכל זה יש להוסיף את שאלת סגן הרמטכ"ל. גם כאן מדובר במינוי קריטי, ותעיד על כך העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון הוסיפו להודעתם על מועמדותו של אייזנקוט למשרת הרמטכ"ל את החלטתם למנות את אלוף יאיר גולן לסגנו. הבעיה היא כי צעד זה אינו מעוגן בחוק (שבו לא מוזכר תפקיד סגן הרמטכ"ל כלל, קל וחומר תהליך מינויו ומשך כהונתו. גם לקונה חוקתית זאת פוגעת במנהל התקין, הן בגלל חשיבות התפקידים שממלא בפועל כל סגן רמטכ"ל (ובראשם בנין הכוח) והן בגלל הצורך להכין את המערכת למצב שבו – משום מה - הרמטכ"ל מאבד לפתע את היכולת למלא את תפקידו, ויש צורך למלא את מקומו. האם סגן הרמטכ"ל מקבל את המשרה שהתפנה באופן אוטומטי? האם יש צורך באישור הממשלה?
חשוב לציין שאין אלה שאלות היפותטיות. מקרים כאלה כבר קרו בישראל. עוד בקיץ 1948, כאשר הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי חלה ונבצר ממנו למלא את תפקידו, עבר הפיקוד על צה"ל לראש אגף המבצעים, יגאל ידין, אף כי דורי המשיך להחזיק בתואר. אגב, ידין דילג גם על סגנו הרשמי של דורי, האלוף צבי איילון בדרך אל הפיקוד בפועל על הצבא, ואל המינוי הפורמלי לרמטכ"ל השני של צה"ל בנובמבר 1949. בולט עוד יותר בהקשר זה היה החסר שנוצר באפריל 1974, כשדוד אלעזר פרש מתפקיד הרמטכ"ל מיד לאחר פרסום דו"ח ועדת אגרנט. באותה עת, איש מבין חברי המטה הכללי לא החזיק בתואר סגן הרמטכ"ל, ולראש הממשלה מאיר ולשר הביטחון דיין נדרשו שבועיים כדי להסכים על מחליפו של אלעזר (הם בחרו לבסוף באלוף מרדכי גור, שהיה אז הנספח הצבאי בוושינגטון). בינתיים היה הפיקוד העליון של צה"ל נתון בידי ראש אגף המבצעים, אלוף יצחק חופי, שהיה בעצמו מתחרה על תפקיד הרמטכ"ל, ושפרש מצה"ל ברגע שהתפקיד הוענק לגור.
חוק יסוד: הצבא לא כלל הנחיות כלשהן למניעת חזרתם של תקדימים בעייתיים מסוג זה, ולמרבה הצער עד היום המצב לא תוקן. יש לקוות שמתישהו הכנסת תמצא את הפנאי לטפל בנושאים אלה. בסופו של דבר, בנפשנו הדבר.
סטיוארט כהן מכהן כראש החוג לפוליטיקה וממשל במכללה האקדמית אשקלון. ספרו האחרון, שנכתב יחד עם פרופ' עמיחי כהן, "יורים ושופטים: ביטחון ומשפט בישראל" יצא לאור השנה בהוצאת ידיעות אחרונות.
[1] http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Pages/103.aspx
